למה מיקום השתל קובע איך ייראה החיוך
המנתח מכניס את השתל היכן שיש עצם. המשקם מייצר כתר שצריך להיראות טוב. כל המורכבות של העבודה נמצאת בין שתי המשימות האלה.
אחרי אובדן שן העצם נספגת באופן לא אחיד: הדופן החיצונית, בצד השפה, מאבדת נפח מהר יותר מהפנימית. תוך שנה-שנתיים הרכס נעשה דק יותר, והחלק העבה שלו נודד פנימה, לכיוון החך או הלשון.
את השתל מכניסים היכן שיש מספיק עצם לקיבוע אמין — כלומר לא פעם דווקא לחלק הפנימי הזה. לפעמים להפך, הציר יוצא באופן טבעי החוצה. בשני המקרים כיוון השתל אינו תואם את האופן שבו השן העתידית צריכה לעמוד.
למה זה חשוב למראה
אם פשוט ממשיכים את ציר השתל כלפי מעלה, הכתר יוצא מסובב — הוא יבלוט קדימה או להפך, ייכנס פנימה ביחס לשיניים הסמוכות. באזור החיוך זה נראה מיד: השן «לא בשורה», החניכיים סביבה נראות אחרת, והצורה שונה מהשכנות.
מה עושה הרופא
- מתכנן את מיקום השתל מראש, מתוך הכתר העתידי ולא מתוך העצם
- משתיל עצם בצד החיצוני כשחסר נפח, כדי להכניס את השתל בציר הנכון
- משתמש במבנה אישי או מוטה כדי לסובב את הכתר למיקום הנדרש
- בוחר בין הברגה להדבקה בדיוק על בסיס הזווית הזו
מה תלוי לא רק בשן
גם גובה עליית השפה בחיוך משפיע. אצל חלק מהמטופלים נראות רק השיניים, אצל אחרים גם החניכיים. במקרה השני הדרישות למיקום השתל ולקו החניכיים מחמירות משמעותית, כי אין מאחורי מה להסתיר אי-דיוק.
מכאן מסקנה פשוטה: תכנון השתלה באזור החיוך הוא עבודה משותפת של המנתח והמשקם, לפני הניתוח. אנחנו דנים בכתר העתידי לפני שמכניסים את השתל — ובדיוק לכן במקרים גבוליים הצילומים עוברים לדיון של כל הצוות.